לעריכה - הקש פעמיים כאן

ארגון הלל העולמי חוגג 85 שנה

To read the interview in English

מה שמאחד אותנו כעם אינו מסתכם בכך "שיש לנו אויבים", אלא בעובדה שמצאנו דרכים להפוך את הערכים היהודיים ואת צורות החיים המגוונות שלנו לדבר משמעותי עבורנו ובכך שהצלחנו להעביר זאת למשפחות וקהילות שלנו. ראיון מיוחד עם וויין פיירסטון, נשיא הלל העולמי.

ראיינו והביאו לכתב: צוות בית הלל במכללה האקדמית ספיר

ביום שני האחרון, במסגרת תכנית הרדיו השבועית של בית הלל במכללה האקדמית ספיר, קיימנו ראיון טלפוני עם מר וויין פיירסטון, נשיא הלל העולמי, במלאות 85 שנה לארגון. מר פיירסטון תיאר את המהלכים שהובילו להקמתו של בית הלל הראשון באוניברסיטת אילינוי לפני 85 שנה, ואת התרחבותו של הארגון, שהפכה אותו מבית הלל אחד מקומי לארגון בין-לאומי גלובלי.

כיצד נולד בית הלל?

בית הלל הראשון הוקם באוניברסיטת אילינוי בתקופה שליהודים לא היה קל לקיים חיים יהודיים בקמפוסים בארצות הברית. במרוצת השנים הארגון התאים את עצמו לעולם המשתנה בדומה לאופן שבו יהודים בארה"ב ובעולם כולו התאימו את עצמם לחיים המשתנים. ניכר כי מעבר להבדלים, יש ליהודים בכל רחבי העולם דבר אחד במשותף והוא החשיבות שהם רואים בחינוך. ארגון הלל גדל והוא מונה היום יותר מ-500 מרכזים ברחבי העולם, ביניהם 10 מרכזים בישראל. אנחנו גאים מאוד על כך שבזכות הלל נושא "הזהות היהודית" קיבל בשנים האחרונות מקום בלקסיקון ובשיח של צעירים ישראלים, כמו גם של צעירים ברחבי העולם. אמנם התהליך הזה לא הפתיע אותנו, אבל זוהי התפתחות מדהימה, לא רק בקרב ישראלים המגדירים עצמם "חילוניים" או "דתיים", אלא בעיקר בקרב צעירים ישראלים שאינם מגדירים עצמם ביחס ליהדות כלל. לכל אלה יש הרבה מה לתרום לצעירים ברחבי העולם בדיון על "זהות יהודית".

מהו לדעתך הייחוד של הלל בישראל בהשוואה להלל בשאר העולם?

הייחוד של הלל בישראל ניכר בשמה של אחת התכניות שהחלו לפעול בבתי הלל בישראל לפני כמה שנים, תכנית ששמה "ידידי השכחת?". בבסיס התכנית עומד הרעיון שהישראלים שכחו יותר ממה שיהודים ברחבי העולם ידעו אי פעם. יש משהו אותנטי מאוד באופי הדיון והפעילות בהלל בישראל המעשיר את ההבנה של החוויה היהודית כיום. רוב רובה של הפעילות בהלל בישראל מתקיימת כמובן בעברית, אבל היא שואלת לא מעט מן הזיכרונות של חיים יהודיים בתפוצות, מתקופת הלדינו, מן התקופה שיהודים חיו באירופה, ומרחבי העולם כולו. כך שהלל בישראל הוא בעצם "מקום מפגש" לזהויות יהודיות שונות. לתרומתם של צעירים בישראל לדיון על "זהות יהודית" יש משקל סגולי שונה, יש להם תשוקה מעוררת השראה לחקור את הטקסטים היהודיים ואת המורשת שלהם ולחפש בה משמעות המתאימה לימינו. זה מסוג הדיון שישראלים יצטרכו להוביל.

למעשה, אתה ביקרת באולפן הרדיו שממנו אנו משדרים כעת, לפני חצי שנה במסגרת ה-GA. האם אתה יכול לספר לנו על הרגשות שלך כלפי הלל בישראל? ועד כמה אתה מעורב במה שקורה בישראל?

 אני נושא זיכרון חם מאוד מהביקור הזה. משום שלפני הרבה שנים כשלמדתי באוניברסיטה גם אני שידרתי בתחנת רדיו. בביקור שלי בתחנת הרדיו ("קול הנגב") ראיתי את הגאווה של צוות התכנית, את הציוד החדיש ואת היכולת לשדר ואף להקליט חלק מהשידורים באינטרנט, כך שיגיעו לא רק ל"קול הנגב" אלא ל"קול העולם". התרשמתי מאוד וזה היה בשבילי אינדיקציה לאופן שבו אנו מחוברים היום בדרכים מדרכים שונות, שהדבר היחיד שמגביל אותן הוא היצירתיות והדמיון שלנו. אנחנו מתקשרים באמצעות מוזיקה, דרך צורות מגוונות של תרבות ובאמצעות השפות שלנו, בין אם הן זהות ובין אם הן שונות. ההבנה הזאת התחדדה אצלי מאוד במהלך הביקור שלי במכללת ספיר, מובן שביקרתי שם לפני המלחמה בעזה. ראיתי כיצד החיים בשדרות ובמקומות אחרים בישראל משגשגים, למרות כל האתגרים, ואיך קהילה נבנתה שם בתקופה של משבר, והייתי גאה מאוד לחלוק את הסיפור הזה עם עמיתיי בחו"ל. זאת כיוון שהסיפור של מכללת ספיר ושל העם היהודי באשר הוא אינו מסתכם בכך "שיש לנו אויבים", אלא בעובדה שמצאנו דרכים להפוך את הערכים היהודיים ואת צורות החיים המגוונות שלנו לדבר משמעותי עבורנו, ובכך שהצלחנו להעביר זאת למשפחות ולקהילות שלנו, על אף האתגרים ולמרות הפחד המתמיד שקיים בעולם הקטן שלנו ובעולם הגדול.

מה אתה צופה להלל של שנות האלפיים? מה החזון שלך?

בדבר אחד אני בטוח, צעירים יהודים ימשיכו ללמוד באוניברסיטאות, ולכן הלל ימשיך להיות רלוונטי וימשיך להיות שם בשבילם. חזון אחד מסוים שהייתי רוצה לחלוק עמכם הוא החזון של "אהבת ישראל". אף על פי שפיזית אנחנו רחוקים, הטכנולוגיה מקשרת בינינו כעת בכל מיני דרכים. ה"טרנד" שאני מקווה שיתפתח בעשורים הבאים הוא טרנד של בניית גשרים של אהבה ושל חיים יהודיים, כלומר שהעיקר לא יהיה היותנו רחוקים, שונים ונפרדים, אלא החיפוש אחר דרכים למציאת יופי ומשמעות בצורות החיים השונות שלנו, דרכים שהן מכובדות יותר. אני זוכר את הביקורים הראשונים שלי לישראל בתור סטודנט, ואת התפיסה המקובלת שהישראלים הם אמנם בני משפחה שלנו, אבל שהם "בני הדודים העניים". היום אני רואה בישראלים את "בני הדודים העשירים" שלנו, מכיוון שהם עשירים בידע ומנוסים כל כך בכל הנוגע לשאלה "מה זה להיות יהודי", אפילו אלו שכבר שכחו, כאמור. העשורים הקרובים מציבים לפנינו הזדמנות לעצב מחדש את האופן שבו ייראו המושגים "העם היהודי" ו"אהבת ישראל". זה מתחיל בכרטיסי ברכה ובשידור ברדיו, ומי יודע לאן נגיע מכאן.