וידוי של פרשית לילה

סיכום ספר שמות (וסמסטר ראשון של "פרשים בלילה")

מאת: מיכל אגסי

בתור ילדה שגדלה בבית דתי, למדה את כל הפרשות מהגן ועד התיכון, ושומעת עד עצם היום הזה את אבא אומר "דבר-תורה" בשולחן שבת מדי שבוע – חשבתי שאי-אפשר להפתיע אותי כשמדובר בפרשת השבוע.

מה אני אגיד? טעיתי!

מאז שהתחלתי להיות חלק מצוות התכנית, אני "חייבת" לקרוא את הפרשה מדי שבוע. לקרוא בתשומת לב, בעניין, לנסות לראות מה יש מתחת לפני השטח. הקריאה הזו מדי שבוע מגלה לי רבדים חדשים בפרשה, דברים שתמיד היו כתובים לי מול העיניים אבל לא הצלחתי לראותם.

אפשר להסתכל על כל סיפור מכמה זוויות שונות, אפשר למצוא פרשנויות רבות ודעות מגוונות על כל אדם ואירוע. מה שבטוח – הפרשות תמיד מחדשות משהו, לא משנה כמה פעמים קראת אותן (כמו שאמת אהוד בנאי – הטקסט לא השתנה, אבל אנחנו השתנינו...)

התנ"ך בעיני הוא שילוב מוצלח של ספר מתח, רומן, פנטזיה ודרמה משפחתית. הדמויות בו נקלעות למצבים קיצוניים, ניסים מתרחשים על ימין ושמאל, הדיאלוגים שנונים והסוף כמעט תמיד מפתיע. כשאני חושבת על זה עכשיו – אני מבינה בשביל מה יש את פרשת השבוע. הרי אנחנו הדתיים גם ככה לא יכולים לעשות כלום בשבת, חוץ מלקרוא – אז ספקו לנו חומר קריאה עסיסי שיעביר את השבת בכיף – מה רע? נכון, השפה לא תמיד הכי נגישה לקריאה, אבל היי – גם אצל עגנון לא, והוא זכה בפרס נובל!

מה שכן – העורך של ספר שמות כנראה לא שם לב שמכניסים לו לידים גם ספרי הדרכה לאדריכלים וספר חוקים של משפטנים... יש בהחלט שתיים-שלוש פרשות בספר הזה שהייתי מוותרת עליהן. מה בניית המשכן עכשיו? מה חוקים ומשפטים? בואו נגיע לאקשן כבר! יכנסו או לא יכנסו לארץ ישראל?

לכבוד התכנית עברתי בעיון רב על כל ספר שמות, כדי לבחור מי הגיבור שלי בספר. לאחר לבטים רבים בחרתי לא גיבור – כי אם גיבורות. שתי נשים. שפרה ופועה. העובדה שהשמות האלו לא אומרים יותר מדי לרבים מכם, רק מעצימה את הגדולה של הנשים האלו! שפרה ופועה היו מיילדות עבריות במצריים, בתקופה החשוכה ההיא בה פרעה ציווה להשליך את התינוקות ליאור. והשתיים האלה, לא רק שהן ממרות את פיו של פרעה ונותנות לבנים לחיות – הן עוד משקרות לו ואומרות שהנשים העבריות ילדו לפני שהן הספיקו להגיע. אם זה לא חוש אימהי אז מה כן...? ואלוהים מצ'פר אותן בסוף ולפי הכתוב "עושה להן בתים". אני חושבת שלשתיים האלו מגיע הרבה קרדיט, למרות שבסופו של דבר פרעה פשוט ציווה על העם להרוג את הבנים שלו, אבל בכל זאת...

(טו וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.  טז וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם:  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.  יז וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים.  יח וַיִּקְרָא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת, וַיֹּאמֶר לָהֶן, מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים.  יט וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת:  כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.  כ וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, לַמְיַלְּדֹת; וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ, מְאֹד.  כא וַיְהִי, כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים)

הפסוקים שבחרתי בתור הפייבוריטים שלי הם:

אז ישיר-משה ובני ישראל את-השירה הזאת, ליהוה, ויאמרו,  {ר}
לאמר:  {ס}  אשירה ליהוה כי-גאה גאה,  {ס}  סוס  {ר}
ורכבו רמה בים.  {ס}  טו,ב עזי וזמרת יה, ויהי-לי  {ר}
לישועה; 

אלו הפסוקים הראשונים של שירת הים, אותה שרים עם ישראל כאות הוקרה לאלוהים אחרי קריעת ים-סוף. אין מה להגיד – שירה צרופה. הטקסט הזה כ"כ יפה ועומד בכל חוקי השירה – מבנה, חריזה, דימויים עשירים. אבל הדבר שהכי מייחד את השירה הזאת הוא הסיטואציה – המצרים טובעים ואנחנו שרים. גדול, פשוט גדול.

ולסיכום, בחרתי שיר שאני רוצה להקדיש למשה (רבנו). משה המסכן הזה, אוכל כ"כ הרבה חרא מהעם מצד אחד ומאלוהים מצד שני, ובכל זאת – לא מפסיק להאמין שיהיה טוב, לא מפסיק לנסות... לכן אני מקדישה לו את השיר של (האחד והיחיד) ניל יאנג – heart of gold.

וכמו ניל יאנג שלמרות הקשיים ממשיך לחפש אחר לב של זהב – אנחנו נמשיך מדי שבוע לחפש את הקטעים הכי מרתקים של פרשת השבוע! 

הגיבו למאמר בפורום הפרשים