אייל מצליח, מנהל הלל

נולדתי למשפחה חילונית בקיבוץ בנגב המערבי. אני זוכר שגדלתי בתחושה חזקה מאוד של ישראליות, לא נזקקתי למילה "יהודי" כדי להגדיר "מי אני" ו"מה אני". אני משער שהסיבה לכך נטועה בזיהוי המיידי שעושים צעירים ישראלים רבים בין יהדות לבין דת. אם אינני אדם דתי (ואני לא), אינני זקוק גם לזהות יהודית. הייתי פשוט ישראלי, וליתר דיוק – קיבוצניק.

למעשה, עד גיל 25 תפסתי את היהדות כבלתי רלוונטית לחיי. כאדם חילוני, חוויתי את היהדות כמגבילה וכמדכאת, כדבר שיש להתנער ממנו ואפילו לצאת נגדו. אולם, למרבה האירוניה, לא ידעתי לומר הרבה על היהדות עצמה.

ואז הגעתי לאוניברסיטה העברית, ובין השיעורים באקדמיה לבין העבודה, התגלגלתי בעקבות חבר לבית הלל. במבט לאחור מתברר שהיה זה רגע ששינה את חיי. לא אוכל לתאר במילים מעטות את ההשפעה של מוסד הלל על הזהות שלי, אך אוכל לומר בפשטות כי בזכות הלל הפכה היהדות לחלק ממני, ואני לחלק ממנה. אני מניח כי היה זה בזכות היכולת של הלל לפתוח לי דלת לעולם היהודי בלי שאזדקק בהכרח לשנות את אורחות חיי או את אמונותיי. הלל כיבד את מי שאני, את מה שאני ואת איך שאני. הוא לא ביקש לשנות אותי (כפי שחששתי בתחילה), אלא להזמין אותי להרפתקה יוצאת דופן בעולם יהודי עצום של הגות ויצירה, שעד אז היה נסתר ממני.

בבית הלל גיליתי את מאמר חז"ל הנפלא שלפיו "תורה ניתנה דווקא במדבר, כדי שכל הרוצה יבוא וייטול אותה". משפט זה משקף את תפיסת עולמי כיום, ואת הנחת העבודה שלי בהלל: התורה איננה קניינה הבלעדי של קבוצה כלשהי. היא שייכת למי שנוטל אותה, מאמץ אותה והופך אותה לשלו. זהו אחד המסרים האופטימיים שהיהדות מביאה לעולם. כלומר, הידע והתרבות, העושר הרוחני והערכי, אינם נחלתם של יחידי סגולה, אלא בידי כל אחד ואחת לרכוש אותם. הלימוד הוא לב לבו של העולם היהודי. הוא מקום הפתוח בפני כולם תמיד, ולכן גם מקור להתחדשות וליצירה בכל דור ודור. וזה מה שאנו מנסים לעשות בהלל.